ויז’ן קואסט במדבר

ויז’ן קואסט במדבר

לפני שבוע חזרתי מהמדבר..מוויזן קואסט. 3 יממות של התבודדות על ההר. מסע שנקרא הומבלצ’ה – מסע חזון, לפי המסורת של שבט הלקוטה.
ישבתי על ההר שמול ים המלח, באזור מצוקי דרגות.

הגענו ביום ראשון, Tomer Fine הוביל אותנו פנימה.
זה תהליך של 4 שנים . 
כל שנה מוסיפים יממה. אני בשנה השלישית -3 יממות.משלישי עד שישי.

ביום שני התכוננו לווזין, ולפנות ערב עלינו להר לבחור מקום. רציתי מקום גבוה, עם נוף , לראות את המרחבים העצומים של ההרים החשופים.

בשלישי בבוקר עלינו.
הייתי בצום כמעט מלא, גבעול סלרי בבוקר ואחד נוסף בערב. קצת מים לשתות.
אחרים בקבוצה היו בצום מלא. כל אחד והדרך שלו.

ביום הראשון על ההר, אני בעיקר ישנה, קמה נרדמת..
מתיישבת , שוכבת..
עליתי עם מזרון , שק שינה, תיק על בגדים, פנס, ניילון נגד גשם וזהו .
מבודדת מהעולם, בצום כמעט מלא, אין ספרים , אין אנשים, אין שיחות מעניינות ממורים טובים.
ויש הרים , ושמש , ולילות אפרוריים, ים המלח שמרחוק תמיד שלו, זריחות ושקיעות. ורוח שנושבת תמידית.

לילה..
פתאום אני מגלה שהגבעה מולי מוארת בלילה. אני תוהה איך זה, מה יש שם מאחורי הגבעה?
כשהויזן הסתיים תומר הסביר שהאור עלה מירושלים וחברון, והשתקף חזרה מהעננים המלאים במים.

יום רביעי- היום השני לוויזן:

לאט לאט,
יותר ברור לי מה אני רוצה לעשות בשנה הקרובה ומה לא. מה חשוב לי ועל מה אפשר לוותר.
הראש שלי מתמלא בתוכניות, על קורסים , סדנאות, שיתופי פעולה.
החלום נרקם , היוז’ן.

בערב גם כאב וקושי, הרגעים של החיים שלי , שאני בהתמודדות מולם .
זאת הייתה שנה קשה, עם הרבה מאמץ , וגעגועים למה שהיה ונגמר.
הלילה קשה, אפילו את הירח אי אפשר לראות, לנחש מה השעה לפי המיקום שלו.
אני שוכבת , עפופה בעצב, מביטה בשמים שחורים.

ביום השלישי אני קמה רעבה, מרגישה חלשה.
איך העוצמות של הגוף שלי נעלמות. אני מרוקנת.
ואז , מתוך החוויה של חולשה גדולה, פתאום אני קולטת שכבר אין לי כוח להתנגד.
ובאותו רגע מופלא, גם הסבל נעלם, וכמעט אין כאב.
אני נחה בתוך הזרועות הגדולות של החיים, עם עצמי.

ופתאום כל מיני חלקים בתוכי שקשה לי לקבל, הופכים להיות פשוטים, חלק מהשלם.
ואני חווה, באופן הכי עמוק, מלקולרי, את היותי אני , ממש כפי שאני.
הולכת בדרך הלב.

עבורי , זה היה רגע של אותנטיות מאוד גדולה. של קבלה עצמית, של פשטות.
אני מי שאני, כפי שאני.
זהו רגע שבו נעלמים הסיפורים, ההגדרות, התפיסות , כישרונות, מגבלות.
רגע שבו אני מתחברת להיותי חלק מהטבע והיקום הרחב.
בתוך מרחב שאין בו הגדרות ותפיסות .

שבו הדברים הינם כפי שהם, חיים, מתשנים , מתהווים מרגע לרגע.

אני עוצרת בליבי את הרגע הזה, רגע שבו מתוך כך שנעלמה ההתנגדות , נעלם גם הסבל. והכאב הופך להיות פשוט.
הרוח נושבת, והאדמה נעימה. וטוב לי לחיות , כפי שאני, חלק מהיקום הגדול הזה, לצמוח בדרכי, ללמוד מההרים נדיבות ,צניעות פשטות, ומהרוח תנועה, מהים רגישות, ומהירח תקווה.

הומי טאקו יאסין
כולנו אחד.

2018-02-12T06:20:50+00:00

השאר תגובה